להאשים את הקרבן
נכתב ב- 2011
הכל יודעים שאין מים בישראל. עם ישראל בזבזן הוא, ואוהב תענוגות. אינו חושב על המחר- כך אומרים – ולכן אינו חוסך בצריכת המשאב היקר מפז. אין ברירה, אומרים ידועי דבר. הדרך היחידה לחנך את הישראלי הבזבזן היא דרך כיסו. רק כך ילמד לשמור על נוזל החיים ההולך ומתמעט. רק כך ישמור על הכנרת ההולכת ומתייבשת.
ועוד דבר ידוע לכל: מצב תאונות הדרכים בישראל בכי רע הוא. הישראלי אלים הוא בכלל, ועל הכביש בפרט. כשהוא רואה הגה, שוכח הוא את כל שכבת התרבות הדקה שניסינו לעטות עליו, וחוזר להיות אותה חיית פרא שתמיד ידענו שהוא. מומחים אף מצאו כי הנהיגה הפרועה המפילה קרבנות כה רבים בכבישי ארצנו נובעת הישר מן הכיבוש, ורציונל מובהק חיברו לכך: תחילתנו אלימות כלפי ערבים, וסופנו אלימות-כביש זה כלפי זה.
אלא שבישראל יש מים בשפע. ומצב תאונות הדרכים טוב מאד.
בישראל, שלאורכה חופי ים שופעי מים, הומצאה לפני עשרות שנים המצאה מופלאה. רבים בעולם משתמשים בה, ונהנים ממים איכותיים במחיר סביר ביותר. זוהי המצאת ההתפלה. ידידי הבונה בתים בקפריסין מעיד כי מתקנים רבים מתוצרת ישראל מתפילים שם את מי הים התיכון (אותו ים, הנמצא כמדומני גם לחופי ארצנו) בכמויות נכבדות, ואין עוד דאגת מחסור. נדמה לי גם שאין כנרת בקפריסין.
ובעניין תאונות הדרכים- הירידה הדרמטית בעליל במספר ההרוגים ב20 השנים האחרונות מוסתרת היטב על ידי רשויות התחבורה בישראל, ואינה נקלטת בתודעתו של הישראלי חובב ההלקאה העצמית. מכ-600 עד 650 הרוגים מדי שנה במדינה בה היו פחות ממליון כלי רכב פרטיים ירדנו בשנים אלה לכ- 350 הרוגים לשנה במצבת מכוניות העולה על 1,500,000 (האם ייתכן שהכיבוש דווקא משפר את תרבות הנהיגה של הישראלי?) ! ההסבר הפשוט הוא שתאונות נמנעות על ידי שיפור תשתיות, ולא על ידי חינוך, הטפה, או הפחדה.
מהם הצדדים השווים בשני נושאים רבי חשיבות אלו – שיש להם משעות של חיים ומוות?
בשני המקרים האזרח מאמין שהוא אשם בפשעי הממשל.
בשני המקרים מאשימה המדינה את הקרבן.
השלטונות בישראל מיטיבים לעשות שימוש ציני ומושכל ב"תיסמונת סטוקהולם". הם מנצלים את תאוות ההלקאה העצמית של העם בישראל ליצירת הזדהות עם טענותיהם המטופשות. במקום להשקיע כספים בתשתיות יקרות העשויות להמציא לאזרח הישראלי מים בשפע, ומניעת הרג בכבישים, מעדיפים הקברניטים להאשים את קרבן האונס בפשע, ולטעון שהאזרח הוא-הוא האשם במצב הנוראי. מדי פעם קמים מומחים המנסים להסביר לגורמי השלטון כי ההשקעה הנדרשת כלל אינה יקרה, וכי התשואה עליה גבוהה מאד. מומחים אלו טועים, מכיוון שאינם לוקחים בחשבות את החוק הכלכלי-פוליטי המנחה כל שלטון בישראל: "ההשקעה תהיה בקדנציה שלי, בעוד הפירות ייקטפו בקדנציה של מי שיבוא אחרי. לכן ההשקעה אינה כדאית".
האשמת הקרבן היא שיטה מתוחכמת, החוסכת כסף רב לאוצר, ומבזבזת בענק את כספי המדינה.
התועלת המופקת היא קצרת טווח- השיטה "מורידה" את באזרח מגבו של השלטון, ובמקום טענות כלפיו, מתפתחת תרבות של הכאה על חטא וציניות כלפי תכונותיו של הנהג הישראלי, משקה-הגינות הישראלי, והאזרח הישראלי בכלל.
בטווח הארוך אנו ניזוקים כולנו. לו כספי פרסומות ההפחדה מפני אלימות הנהג היו מוקעים בבניית עוד מחלף אחד, היו נחסכים עוד הרוגים רבים. לו ההשקעה הגדולה באווילות "אסור לייבש את הכנרת" היתה מופנית להגדלת הפקת המים המותפלים, היתה רווחה לכולנו.
אבל חמור מזה. בסופו של יום הולך ונבנה כאן עם המאמין- בעידוד ממשלתו!- כי הוא בזבזן, חסר אחריות ואינו אזרח ראוי. המציאות לשמחתנו עדיין הפוכה לחלוטין, אבל עם הזמן, הנבואה עלולה להגשים את עצמה.